כל הרפתקה מתחילה במשהו שרוצים לעשות. לפני שממהרים להציע פתרון, נותנים לילד מקום לזהות את המטרה, להציע רעיון ולבחור צעד. דרך השאלות והפעילויות כאן אפשר לחבר את המסוגלות של וילי לבחירות הקטנות של ילדים בחיי היום יום.
לפעמים הדרך קיימת, אבל איש אינו יודע אם היא מתאימה. שלט שכתוב עליו רק ״שביל נעים״ לא מספר אם המשטח בוצי, אם יש מדרגה או אם אפשר להסתובב. מידע כללי נשמע יפה; מידע מדויק מאפשר לבחור.
במשחק הזה הילדים הופכים מציירי שלטים למוסרי מידע. המטרה אינה להכין את השלט היפה ביותר, אלא את השלט שאדם אחר באמת יכול לתכנן לפיו.
בוחרים מסלול קטן
בחרו דרך בתוך הבית, בחצר או בכיתה: מן הדלת לשולחן, מן השער לנדנדה או מן המדף לפינת הקריאה. עברו בה לאט ורשמו מה פוגשים.
הפרידו בין עובדה לדעה. ״יש שלוש מדרגות״ היא עובדה. ״זה קל״ הוא שיפוט שתלוי באדם.
מציירים מידע
הכינו סמלים לרוחב, משטח, שיפוע, מדרגה, מקום מנוחה ופנייה. ילד שאינו קורא עדיין יכול להבין תמונה פשוטה, אבל חשוב להסביר מה כל סמל אומר.
תנו למשפחה אחרת לבחור מסלול בעזרת השלט בלבד. אם הם שואלים שאלה שלא קיבלה תשובה, הוסיפו את המידע ושפרו.
דיוק הוא יחס מכבד
שלט מדויק אומר לאדם: אנחנו סומכים עליך שתבחר, ואנחנו נותנים לך את המידע הדרוש. הוא אינו מבטיח שהדרך מתאימה לכולם; הוא מאפשר לכל אחד להעריך אותה לפי הצרכים שלו.
בגרסה מוקדמת של ״וילי והדרך המתפתלת״, וילי ביקש מידע שאפשר לתכנן לפיו. במהדורת ״וילי והיום הגדול״ הוא שואל את המורה תמר על הדרך, הכניסה והשירותים לפני תחילת הלימודים.
איזה פרט יהפוך שלט יפה לשלט שאפשר לסמוך עליו?